שלוש שש שש אפס חמש

הפוסט הזה נכתב לפני כשבוע כשהייתי מוצפת מאד, ועזבתי אותו באמצע. היום המשכתי קצת. כבר מרגישה שהוא לא ממש מעודכן אבל בסדר, עדיין זה דברים שעברו בי והם חשובים-   מסתבר שאני עדיין לומדת לדבר. חשבתי שסיימתי. חחח.. איך בכלל חשבתי ככה. אני אסביר רגע- אף פעם לא היה לי עיכוב התפתחותי כלשהו, גם לא מבחינת דיבור. תמיד ידעתי להפיק מילים מהפה שלי. אז למה אני מתכוונת כשאומרת שלומדת לדבר? הגיעה תקופה מסוימת בחיי, כתבתי עליה הרבה כבר, שהכל התפורר וקרס. שמה גם הבנתי שאני לא יודעת לדבר. זה היה כשהתחלתי ללכת לאנ.איי ושיניתי את שמי והחברים הכי קרובים נעלמו לי. כל התקופה הזו הייתה בסימן של התנשלות גדולה, בדיעבד. התבהר לי שעד אותו הרגע כל היחסים שלי עם אנשים היו בערבון כל כך מוגבל, בחרדה כל כך גבוהה, בהסתרה אינסופית. זה לא שהייתי ממש שקרנית, אבל שיחקתי דמות. הרגשתי שכל כך קשה לי לצלוח את הסיטואציה ואני פשוט בהשרדות סביב כל מה שנוגע לתקשורת. היה לי גם ערפל גדול מול עולמי הרגשי. אפילו שתמיד הייתי בנאדם שלכאורה מדבר רגש, עם כל סיפור הדכאון הזה שדבק בי כמו זפת מגיל 3 ולא עזב, אבל בעצם בדיעבד אני יכולה לומר ש...