שלוש שש שש אפס חמש

  לפני כמה ימים ישבתי לצייר את עצמי בלי משקפיים. כבר הרבה זמן תכננתי את זה. לפעמים יש לי תוכניות לסדרות צילום או ציור מצוינות והן אף פעם לא יוצאות לפועל. אני די בטוחה שאם הן כן היו, אז הן היו מגיעות רחוק. לפעמים אני מפחדת אפילו לכתוב עליהן כי אני מפחדת שהרעיון יגנב, ומרגישה איזה בעלות עליו אפילו שכנראה לעולם לא אוציאו לפועל באמת. אבל לא יודעת, הפעם מצאתי בי איזה כוח להוריד לאדמה וישבתי לעשות את זה. בהתחלה עשיתי פורטרט זריז לאהובי והוא נבהל למראה דמותו המשתקפת מן הדף, חסרת עיניים. זה מעניין, שכשאני מסירה משקפיים, הדבר שהכי בולט ומשתנה בדמות שמולי, זה שהיא בעצמה מאבדת את עיניה. העיניים הן כמו איזשהו עוגן אני מרגישה, לא רק בבטחון שהן נותנות לנו וכמה שקשה להתנהל בלעדיהן, אלא גם כשאנחנו מביטים על דמות, לא משנה אם דמות חיה או אפילו ציור, צילום או פסל. העיניים משחקות שם תפקיד אדיר. עליהן אנחנו מתעגנים. אותן אנחנו מחפשים. וכשהן אינן? זה אפל, זה מוזר, זה חסר נשמה. זה שד.   אחרי שציירתי את אהובי ציירתי אותי בסשן ארוך יותר. עדיין קשה לי לשחרר מהמוכר בעניין הזה. מאד קשה לצייר מה שרואים ול...