אני פשוט לא רוצה שהפוסט האחרון שכתבתי יהיה כאן, כי הדברים שעוברים עלי כעת הם מאוד אחרים, וגם, כי לא בא לי לראות אותו מול העיניים שלי כל פעם שנכנסת לכאן, או שזה מה שאחרים יראו. עם זאת, אינני מרגישה בנוח לכתוב כאן כעת. כתבתי בינתיים שלושה פוסטים בטיוטות. הרבה שינויים. הרבה כאב. לא רוצה לפרט. [עריכה- בסוף גם את הפוסט ההוא דחפתי לטיוטות. ועכשיו גם ההוא שנכתב לפניו מציק לי. אם יכולתי לשמור את עצמי בטיוטות כרגע הייתי עושה את זה ] גם שום צילום שצילמתי או ציור שציירתי או שיר שאני אוהב אינני רוצה כאן כעת. אז בחרתי את זה, איור יפה של סארוקה ביילאבוקה שאני אוהב ורציתי לקעקע על עצמי באיזה זמן. זה מספיק לעכשיו. נייטרלי מספיק, ומחבק, ומתקבל על הדעת האסתטית שלי
רשומות
ממה אני מפחד?
להטלטל עוד הפעם אני לא רוצה לעמוד בדרך שלך, ואם אתה רואה אותי כמשהו שעומד בדרך שלך ומפריע לעשות אותה כמו שאתה רוצה אז אני פשוט לא רוצה להיות שם. במובן מסוים אני לא פוחד מכלום. האמת שאני פשוט עייף מלהתטלטל ואני נורא רוצה נחלה, וכשאני אומר נחלה אני לא אומר חתונה, לא אומר חוזה ולא אומר כתובה. גם לא ילדים. אני פשוט רוצה להרגיש שאני טוב בשבילך, ושזה לא נתון בספק כל הזמן. ואני לא יודע, אולי זה טוב שיש מי שחושב בקשר הזה. אולי זה לא בריא פשוט להתמסר. אני רואה חבר אחר שמתמסר במאה אחוז בידיעה ובחירה חופשית שסוגר את השכל ופשוט בוחר להיות שם בלי לשאול, ומצד אחד אני מקנא וזה יפה בעיני, ומצד שני אני קצת פוחד מה יהיה עליו אם יום אחד זה יתפוצץ לו בפנים. כך או כך זה כואב, כשנפרדים. אבל.. אני לא יודע. הייתי במקום הזה שמפחד לאהוב. שככל שהאהבה מתחזקת ומתקרבים ככה הפחד גדל. הייתי במקום הזה וכשהרגשתי שזהו זה, הלב שלי נתפס ברשת ואני מאוהב מעל הראש, מה עשיתי? נסעתי להודו. לבד. ומשם מה שקרה... או הו מה שקרה... לפעמים אני חושב שמה שקורה לי היום, חמש שנים אחרי, זה עדיין ייסורים וסוג של...
