שלוש שש שש אפס חמש

  מלָמוּרִיה עד קָדִיתָא הייתי שמש חלמתי שמים עם קשתוֹת עגוּלוֹת ושלוֹשה ירחים   מדרוֹם אפריקה ללפלנד לוֹע הר הגעש וליצן עם מברג באף במעלית האחרונה אל עבר ריסים ארוכים   מהחלל אל החיצוֹן נעים מרבי הרגליים הצבעוֹניים בספִּירלה עין של עז ממצמצת מעוֹלם אחד לאחר האדמה חתוּכה כמוֹ נקניק ובין פּרָאנָה לפּרוֹ- אָנה תהוֹם   כשנפלוּ לי השיניים שָחיתי באוויר ובנחיתת אוֹנס   שבתי אל גוּפִי.           [אני רוצה לעדכן, אבל המירוץ מהיר מאוד. מקווה לנשום. מרגישה כמו במשחק של למתוח את הגבולות של עצמי, מחכה בפחד וציפיה להתרסק].

  השם תעזור לי. - ביקשת חרא הבאתי לך חרא. מה את מבקשת עכשיו? שהחרא יהיה טוב? כן. - זו פעם אחרונה שאת בוכה לי על כאלו דברים. אני אלוהים, אחרי הכל. תעזור לי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני בוכה לך על כאלו דברים.

  לא יפה, לא פואטי, ולא נעים לקריאה. בתאבון-   בסוף אני אמצא את עצמי באומן, על כדורים, לומדת פיזיקה קוונטית.... איפה המח  שלי?  שאלה שאנשים חכמים באמת שאלו את עצמם בגיל צעיר... אבל אני לא חכמה.... ואת האמת, אני גם לא רוצה עד כדי כך להיות חכמה... רציתי... אבל עכשיו? רק שקט.. ושמחה.... לא מבקשת יותר מזה... מבקשת להיות ערה וקרובה לעצמי, לאל לא מבקשת להתעסק רק בגשמי, זה לא באמת קל יותר, זה רק נראה אבל כן מבקשת להפסיק לנבור איפה שזה מיותר אני מרגישה באיזשהו מקום שכבר 'הוצאתי לעצמי שם' של מסובכת ומסבכת אז כולם מדברים בשפה הזאת איתי די, בחיי שאני בסדר לפחד זה אנושי תפסיקו לדבר איתי על הכאב שלי, אז הוא לא יהיה עכשיו זה הרגע שהג'יני משתחרר מהבקבוק אחרי אלפי שנים שהיה תקוע בפנים   כשבאתי לכאן ידעתי בדיוק למה אני באה, אולי היססתי ואולי לא הייתה לי ברירה, אבל בשורה התחתונה ידעתי למה אני באה, וקיבלו אותי בזרועות פתוחות ואוהבות שעדיין מחכות לחבק אותי זאת אני שלא ניגשת   אני לא צריכה לברוח בשביל למצוא את דרכי חזרה ברחתי מספיק עכשיו לחזור דרך ארוכה, אבל במונחים של עולמות ע...